- מאת: מערכת חדשות פתח תקווה
160 סיפורים נשלחו לאגף מכל בתי הספר (כולל חינוך עצמאי) בחודשיים האחרונים ולאחרונה נבחרו הסיפורים המצטיינים.
במקום הראשון זכתה שני כורם, תלמידת כיתה ה' מביה"ס דבורה עומר, שכתבה על שליחות בחו"ל ועל הכרת חברים חדשים.
פגשנו את שני לראיון קצר לאחר הזכייה (הסיפור מופיע בהמשך הכתבה).
הי שני, איך הייתה ההרגשה לזכות במקום הראשון בתחרות כתיבת הסיפורים של פתח תקווה?
האמת, לא משהו. סתם, אני צוחקת. ברור שההרגשה מעולה. כיף גדול!
מאיזה גיל התחלת לכתוב?
תמיד אהבתי לכתוב , אבל התחרות הייתה אחת הפעמים הראשונת שכתבתי סיפורים אמיתיים ושהם התפרסמו או שמישהו חוץ מהמשפחה שלי קרא אותם.
הסיפור שכתבת מבוסס על סיפור אמיתי ? זה סיפור שקרה לך?
כן. בתחילת השנה טסתי לחו"ל , לארצות הברית, ונאלצתי להיפרד מהחברים לכיתה ומאוד התגעגעתי אליהם. אבל כשהייתי שם, פגשתי ילדה חמודה מאוד, ממוצא סיני, שגם היא, כמוני, טסה לשם, בעקבות שליחות בעבודה של אבא שלה. היה לנו קצת קשה לתקשר, אבל למרות זאת, היה לנו כיף מאוד יחד ונפגשנו כמה פעמים.
הסיפור משקף את חיי ואת ההרגשה שלי לפני ובמהלך הטיול. כמובן שיש בו דמויות, קטעים ואירועים מהדמיון שלי, שהוספתי כדי שהסיפור יהיה מעניין יותר.
איפה הייתה השליחות בחו"ל?
השליחות הייתה בארצות הברית באזור בוסטון וממש נהנתי מכל האטרקציות, הנופים והחגים המיוחדים. לא הספקנו לראות שלג ובימים האחרונים שלנו שם, כבר היה ממש קר ורוחות חזקות, אבל שבוע אחרי שחזרנו לישראל, היה שם קור מטורף ושלג ממש חזק.
איך שמעת על תחרות כתיבת הסיפורים?
ממש במקרה. בספריה ליד הבית שלי ("אליפים") מצאתי פלאייר ומיד החלטתי להשתתף.
התחלתי לכתוב את הסיפור הזוכה ביום שמצאתי את הפלאייר. כתבתי והגשתי אותו בסוף חופשת חנוכה. הסיפור שכתבתי, מספר על געגועים, על חששות מחוויות חדשות ועל חברים חדשים.
ספרי לנו עוד כמה דברים על עצמך
אני בת 10 , לומדת בכיתה ה'. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד אהבתי לקרוא ספרים ,אני הולכת הרבה פעמים לספריה, לוקחת ספרים וקוראת אותם בשקיקה. כשאני קוראת, אני מתחברת לדמויות ולסיפורים ואני הכי אוהבת סיפורים שמתארים חוויות דומות לחווית מהחיים שלי.
אחרי שכתבתי את הסיפור והגשתי אותו, חיכיתי המון זמן לתוצאות של התחרות וכבר התחלתי לחשוב שאולי בכלל לא זכיתי ואז בוקר אחד, הלכתי עם הורי לבית הספר ושאלתי אותם: "מתי יעדכנו אותנו? כבר עבר המון זמן."
ממש במקרה, כשחזרתי מבית הספר באותו היום, התוצאות כבר הגיעו.
בהתחלה אמרו לנו שזכיתי באחד משלושת המקומות הראשונים ושרק בזמן הטקס (שבוע לאחר שהודיעו לנו) יכריזו על המקומות והפרסים.
הרגשתי שזה ממש מטורף והשבוע ההוא עבר ממש לאאאאאט וכבר לא יכולתי לחכות לטקס כדי לדעת לאיזה מקום הגעתי ואז כשזכיתי במקום הראשון, הייתי פשוט בעננים!!!
תמיד אהבתי לכתוב והתעודה שקיבלתי על הזכייה במקום הראשון, עומדת על המדף בחדרי והכבוד הגדול ,השמחה וההתרגשות ממלאים את החדר כל הזמן.
למרות שהטקס כבר עבר, הזכייה הזאת תמיד תשאר אצלי בלב ותיזכר כהישג אדיר.
מה הרגשת במהלך טקס הכרזת הזוכים?
הרגשתי התרגשות גדולה. כל משפחתי ואפילו המחנכת שלי ומנהלת בית הספר, היו שם איתנו.
כולם באו לחגוג איתי את הרגע המדהים והמרגש הזה. – זה אירוע של פעם בחיים!
חברים חדשים – מאת: שני כורם
בנסיעה הביתה שמתי לב שהורי מתלחששים ביניהם באופן מוזר. אחי הקטן, נועם, ישן ונחר כמו קטר ואחותי, שחר, שיחקה, כרגיל, בטלפון. כשהגענו ונכנסנו למעלית, אבי כחכח בגרונו ואמר: "יש לי פרויקט גדול בעבודה ו…מחרתיים כולנו טסים לארה"ב לשנה". שחר הרימה את ראשה מהטלפון וחייכה וגם נועם שמח מאד. רק אני לא התרגשתי כי ממש לא רציתי לטוס. נכנסנו הביתה ואני נשארתי עם הורי, לבד . "למה גם אנחנו חייבים לטוס?" שאלתי את אבא. "אתה רוצה להישאר בישראל?" שאל אבא. "כן, כי אני לא רוצה להיפרד מהחברים שלי ומבית הספר". עניתי. אמא אמרה שזה טיול משפחתי ושיהיה לי כיף וחוויה נהדרת של פעם בחיים. הלכתי לחדרי, התכסיתי בשמיכה ונרדמתי עם דמעות על הלחיים. למחרת בבוקר אמא אמרה לי שצריך להיפרד מהילדים בכיתה. אכלתי ארוחת בוקר בלי תאבון ויצאתי לבד לבית הספר. לא הצלחתי להתרכז בשיעורים והמורים העירו לי הרבה פעמים. סוף היום הגיע… נשמתי לרווחה אבל אז הבנתי שהחלק הקשה ביותר עוד לפני: הפרדה מחברי… עליתי על השולחן של המורה ואז אמרתי לכולם: "מחר המשפחה שלי ואני טסים לארצות הברית לשנה".
בכיתה השתרר שקט מוחלט. כולם היו בהלם ואז התקרבו אלי בזה אחר זה ונפרדו ממני. זה היה רגע קשה ועצוב ואז אמא שלי התקשרה. היא אמרה לי לחזור הביתה כדי לארוז לטיסה. יצאתי מהכיתה ורצתי הביתה. כשהגעתי, חשבתי לעצמי "חבל שאני לא יכול לארוז איתי במזוודה גם כמה מחברי". בארוחת הערב כולם דיברו על כמה שהם מתרגשים ממחר ורק אני שתקתי. החלטתי לעשות הכל כדי לעצור את הנסיעה. ידעתי שאי אפשר לטוס לחו"ל בלי הדרכונים. אז בשקט לקחתי את הדרכונים של כולם, החבאתי אותם בחדרי והלכתי לישון בחשש גדול.
למחרת בבוקר אמא אמרה: "יוצאים לדרך". "רגע" קרא אבא. "בואי נוודא שלא שכחנו כלום" ואז אמר לאמא "איפה הדרכונים?" תוך כמה שניות הבינו שניהם שהדרכונים נעלמו. "הם היו בתיק". אמר אבא. – "אי אפשר בלי דרכונים !" נלחצה אמא. הורי החלו להאשים זה את זה. זה לא כיף לראות את ההורים שלך רבים, אבל לא רציתי לטוס. לפתע אבא הסתכל לכיווני ואני מיד השפלתי את ראשי. התפללתי במשך שניות ארוכות שנראו לי כנצח, שאבא לא יבין שאני העלמתי אותם. אבא פנה אלי: "איפה הדרכונים? – אנחנו נאחר לטיסה". פרצתי בבכי והחזרתי לאבא את הדרכונים. "למה לקחת אותם?" שאל אבא ואני לא עניתי. אמא מיד הבינה וחיבקה אותי בחום ואז גם אבא חיבק אותי. למחרת נחתנו בארצות הברית וידעתי שבקרוב אלך לבי"ס החדש. בבוקר אבא הסיע אותי לבי"ס. היה קר וקפוא בחוץ, לא כמו בישראל. נכנסתי לכיתה שלי וראיתי את המבטים המוזרים של הילדים וזה העציב אותי מאד.
ג'ניפר, המורה, בירכה אותי על הצטרפותי לכיתה. בשיעור היא דיברה אנגלית. לא הבנתי כלום וגם לא יכולתי להתרכז. השיעור נגמר , הילדים יצאו להפסקה ואני נשארתי בכיתה. לפתע נכנס לכיתה ילד ושמו מייקל ושיחקנו יחד עד סוף ההפסקה. הבנתי שמצאתי את החבר הראשון שלי. שמחתי מאוד! את שאר היום העברתי בכיף, למרות שלא הבנתי את השפה. מאז מייקל ואני חברים הכי טובים, אבל יש לי גם חברים נוספים בכיתה החדשה. עכשיו אני יודע שלא משנה לאן אגיע והיכן אגור, אני אאלץ להיפרד מחברי הקודמים, אבל תמיד אמצא חברים חדשים.
