נחנכה כיכר ע"ש מנשה צדקה

בנו של מנשה נשא דברים:

ערב טוב,

תודה רבה לכל מי שהגיע לכבד אותנו ברגעים אלה של גאווה והתרגשות גדולה.

תודה מיוחדת לחברים בוועדת השמות, לחברי מועצת העיר ולך ראש העיר מר רמי גרינברג על שתמכת וגרמת לכך שהנצחתו של אבא תצא לפועל בכיכר יפיפייה זו.  רמי אתה איש עשייה שלא רק מדבר אלא גם מבצע.

אני מבקש להודות לעובדי העירייה המסורים אשר ליוו אותנו בתהליך:

לגב' שלומית אדלשטיין על שליווית אותנו בכל התקופה וקישרת אותנו עם אנשי המקצוע המדהימים של העירייה:
עידו עמית, בועז רותם ורוני לאסרי מאגף גנים ונוף.

אנשי התאורה : יוסי ארד, בן וחן שדאגו שהכיכר תהיה יפה ומרשימה עוד יותר בלילה
ולגב' כוכי יצחק מאגף האירועים על שדאגת שהטקס יהיה מכובד.

וכאן המקום לספר ששיגעתי את החבר'ה האלה לא מעט, מי יותר ומי עוד יותר כדי להפוך את הכיכר הזו ללא פחות ממושלמת וכפי שאתם רואים הצלחנו ובגדול. כל הכבוד לכם !!! 

תודה רבה לך פרופ' שכטמן היקר שכיבדת אותנו בנוכחותך ונעתרת בשמחה להזמנתנו.

ברשותכם אספר קצת על אבא :
אבא נולד בעירק בשנת 1920 (כן, היה צ"ל היום בן מאה). עלה לארץ ב 1950, השתקע בפ"ת וגר בה עד יום מותו ב 2015.

אבא אהב ללמוד כבר מהיותו ילד ולמרות המצב הכלכלי הקשה של משפחתו, והיותו יהודי, הצטיין בלימודיו בבית הספר ולאחר מכן באוניברסיטה.

עם עלייתו לארץ למד שנה באולפן, ומיד לאחר מכן החל ללמד מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה אחד העם, ובהמשך משנת 1959 בתיכון ברנר עד ליציאתו לגמלאות בשנת 1986.

בנוסף להיותו מורה בכל נשמתו, אבא ראה בחינוך ערך מרכזי והקדיש לכך את כל חייו. הוא דגל בערכים של ציונות, חריצות ושאיפה להישגיות, והקדיש את חייו להחדרת ערכים אלה בתלמידיו.

אבא היווה גם אב רוחני לתלמידיו, ורבים מהם שמרו איתו על קשר של ממש עד יומו האחרון.

רבים מתלמידיו פרופסורים ודוקטורים בתחומי המדעים המדויקים, ההנדסה והרפואה, נושאי משרות בכירות, אשר תרמו ותורמים ידע כל אחד בתחומו, באופן מעורר התפעלות והערצה.

במהלך השנים בני המשפחה פוגשים בסיטואציות שונות תלמידים לשעבר של אבא, שתמיד מדברים עליו דברי שבח והלל, דבר הממלא אותנו בגאווה.

אני גם מקבל טלפונים מכאלה שכבר הספיקו לעבור כאן בכיכר ונזכרו באבא, התרגשו והעלו בפניי זיכרונות מתקופת הלימודים.

היוזמה להנצחתו של אבא בעיר הייתה של תלמידיו כבר בימי השבעה. אני רוצה להודות להם ולציין מספר אנקדוטות מעשרות מכתבי ההמלצה ששלחו תלמידיו לוועדת השמות בעירייה. (חלקם אגב, נמצאים איתנו כאן)

תלמיד אחד כתב

"המורה היה נעים הליכות, לימד אותי במגמה הריאלית את מקצוע הפיסיקה כך שנבין באופן יסודי כל תופעה או נושא עם הסברים מתמטיים תומכים וככול האפשר גם מכיוונים שונים. דבר שחינך ועודד אותנו כתלמידים לחפש יוזמה יצירתית לפתרונות מכיוונים שונים".

תלמיד אחר כתב

"זכינו ללמוד אצל מורה דגול שהפך את הפיזיקה והמתמטיקה, "מקצועות קשים" במערכת החינוך למקצועות ברורים, נהירים ומובנים."

"זכינו לא רק במורה משכמו ומעלה אלא באדם קפדן, אבל אנושי וסבלן שידע לא רק ללמד אלא ליצור קשר בינאישי עם תלמידיו".

"הקשרים הבינאישיים שלנו תלמידיו המשיכו גם לאחר שהתגייסנו לצבא, הקמנו משפחות והיינו להורים וגם סבים וסבתות, וגם נכדנו ונכדותינו זכו לשמוע את "אגדת מר צדקה" ואפילו הוזמנו לביתו והתקבלו בסבר פנים יפות, אף על פי שכבר היה מרותק למיטתו."

תלמידה נוספת כתבה

בניגוד לחזותו הנוקשה מעט, נהנינו להכיר את הצד האחר : החברתי האנושי והרב גוני שלו בשיעורי חברה. לא רק שליטה באקטואליה, תרבות ונושאים כללים הדגים המורה צדקה אלא גם יכולת "לזרום" עם הרוח ה"צעירה" ולעיתים מתריסה של בני גילי דאז, להיות אבא אוהב ומחויך שמסוגל להבין את מה שמעסיק מתבגרים מעט סוררים ובמקביל לשים את הגבולות והדגשים החינוכיים שמורה צריך להנחיל. והכל בחיוך, טוב לב, צחוק בריא ובגובה העיניים בלי כל התנשאות ובמלוא הענווה שכל-כך אפינו את מר צדקה."

וכאחד שזכה להיות תלמידו של אבא, מאוד קל לי להתחבר למה שכתבו עליו תלמידיו כי כזה היה אבא.

ברשותכם אצטט קטע קצר מכתבה משנת 2011 (כשאבא בן 91) בה הכתב כותב ומצטט את אבא : ממרום גילו וניסיונו. צדקה סבור שלמרות כל הפיתוחים והתמורות שחלו בחברה הישראלית מאז שנות ה 50 ועד היום. "הילדים של ישראל הם אותם ילדים. דבר אחד שבכל זאת השתנה מאז הוא מעמד המורה. היום הכבוד למורה זה משהו שבעצם המורה בעצמו צריך לקבל. הוא עצמו יקבע באיזו מידה התלמידים יתייחסו אליו. כשקודם כל הוא צריך לדעת איך להתייחס אליהם. אם הוא מתייחס אליהם כבני אדם שווי זכויות כמוהו והוא בסה"כ אח מבוגר שרוצה לעזור להם למצוא את הדרך הנכונה בחיים, הוא יקבל את אותו יחס חזרה."

יפה שדווקא בימים אלה בהם מעמד המורה בארץ לא נמצא במעמד הראוי לו, בחרה עיריית פ"ת להנציח את שמו של אבא בכיכר יפיפייה זו. כיכר המוקפת בבתי ספר ומוסדות חינוך.

אם ההנצחה של אבא בכיכר זו  תורמת ולו במעט להעלאת קרנו של מעמד המורה- עשינו את שלנו.

זה כבוד לעיר עם מערכת החינוך המפוארת שלה והוכחה לכך שבעיריית פ"ת רואים בחינוך יעד מרכזי.

תודה לכולם !